כהן נ' חב' לביטוח בע"מ

פסק דין

מבוא

עסקינן בתביעת התובע בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו בתאונה שארעה ביום 24.8.03 שעה שנהג ברכבו (להלן : "התאונה"). אין חולק כי התאונה הינה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

התביעה הוגשה כנגד מבטחת השימוש ברכב בו נהג התובע – הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (להלן "הנתבעת").

לפניי בקשת הנתבעת לדחיית התביעה על הסף בטענה כי במועד התאונה נהג התובע ללא רישיון נהיגה תקף שכן רישיונו נשלל ביום 19.4.01 לתקופה של חודש ימים (להלן: "הפסילה הראשונה"). משהתובע לא הפקיד את רישיונו כנדרש, הרי שבהתאם להוראות סעיף 7 לחוק הפלת"ד וכן לאור הוראות פוליסת הביטוח שהוצאה לרכב, התובע אינו זכאי לפיצוי כלשהו מהנתבעת ודין תביעתו להידחות.

מוסיפה וטוענת הנתבעת, כי בנוסף לפסילה הראשונה נשלל רישיונו של התובע מכוח 4 פסילות נוספות על ידי בתי המשפט השונים: 13.8.01, 9.1.02, 3.6.02 (להלן: "הפסילה הרביעית") וכן ביום 19.8.03. יאמר כי לטענת התובע, הפסילות מיום 13.8.01, 3.6.02 ו-19.8.03 נתנו בהעדרו וכי נודע לו עליהן רק לאחר התאונה. (התובע הגיש בקשה לביטול הפסילה מיום 19.8.03 וזו בוטלה ביום 12.11.03. התובע אינו מציין האם הגיש בקשות לביטול הפסילות הנוספות ומה נקבע, וכן אינו חולק על טענת הנתבעת כי לא הפקיד הרישיון בגינן).

לטענת התובע, ביום 3.6.02 הפקיד את רישיונו בגין הפסילה הרביעית. בפסילה הרביעית נפסל רישיונו לתקופה של 45 יום שהסתיימה ביום 18.7.02. לטענתו, יש לראותו כמי שהפקיד בתום תקופה זו את רישיונו גם בגין הפסילה הראשונה. משכך, לשיטתו, תקופת הפסילה שהושתה עליו בגין הפסילה הראשונה הסתיימה ביום 18.8.02. על כן, יש לקבוע כי במועד התאונה שארעה ביום 24.8.03 נהג כשברשותו רישיון נהיגה בר תוקף. כן הוסיף וטען כי בפסק הדין מיום 29.11.12 בוטלה הפסילה לתקופה של 30 יום ונקבע כי רישיונו יישלל למשך 15 יום החל ממועד פסה"ד בערעור 29.11.12 (ס' 6-7 לתצהיר התובע מיום 2.10.13) (יאמר כי בהמשך שינה התובע את טענותיו, כפי שיפורט בהמשך).

כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם יאמר אחת.

השתלשלות הארועים מאז הפסילה הראשונה

אין חולק, כפי שהצהיר ב"כ התובע בישיבת יום 20.4.14, כי עוד קודם לתאונה ידע התובע על הפסילה הראשונה.

במחצית הראשונה של שנת 2012 הגיש התובע לבית המשפט לתעבורה בקשה לחישוב רטרואקטיבי של הפסילה הראשונה, כך שיקבע כי יש לחשבה מהמועד בו הסתיימה הפסילה הרביעית.

כאמור, אין מחלוקת כי התובע לא הפקיד את רישיונו בגין הפסילה הראשונה.

בבקשתו נסמך התובע על תקנה 557 (ה) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה") שתוקנה בתיקון מס' 6 בשנת 2011:

"(ה) המציא בעל הרישיון את הרישיון לרשות לפי חלק זה, וחלה עליו, בשל פסילה אחרת, חובה להמציאו פעם נוספת לרשות לפי חלק זה, ימציא לה אישור על ההמצאה הקודמת, שנתנה לו הרשות שלה המציא את הרישיון, ומירוץ תקופת הפסילה הנוספת לא יתחיל לפני שהמציא את האישור כאמור."

בהחלטתה מיום 20.9.12 דחתה כבוד השופטת דלית ורד את הבקשה. הבקשה נדחתה בנימוק כי עסקינן במי שהוטלו עליו לא מעט פסילות לאורך השנים, וכי עוד בשנת 2002 הגיש בקשה לביטול פסק הדין שהורה על הפסילה הראשונה, אך זו נדחתה ע"י כבוד השופטת שדמי. כן נכתב בהחלטה כי עוד בשנת 2005 הוגשה ע"י התובע בקשה לביטול הפסילה הראשונה, אשר נראה כי גם היא נדחתה. למרות זאת, המבקש לא הפקיד את רישיונו.

התובע הגיש ערעור על החלטת כבוד השופטת ורד. ביום 29.11.12 ניתן פס"ד ע"י כב' השופט רענן בן-יוסף:

"לפנים משורת הדין הנני קובע, ששלושים ימי הפסילה נשוא הערעור החל מהיום, שנחשב יום הפקדה, ירצה המערער בשל תיק זה עוד 15 ימי פסילה בפועל. אין צורך בהפקדה נוספת" (נספח 5 לתצהיר התובע).

בישיבת יום 20.1.14 טען ב"כ התובע כי "...פסק הדין בערעור צמצם את הפסילה מ-30 יום ל-15 כאשר התובע הפקיד ... במועד הדיון בבית המשפט המחוזי, דהיינו 29.11.12 את הרישיון וממועד זה יש לחשב את הפסילה לתקופה של 15 יום בלבד" (עמ' 5 לפרוטוקול). משמע כי לשיטתו, במועד התאונה נהג כשברשותו רשיון נהיגה בר תוקף.

הנתבעת חלקה על פרשנותו זו של התובע וטענה כי המועד החל רק ביום 29.11.12 בו הפקיד את רישיונו. דהיינו, כי התובע טרם החל לרצות את עונש הפסילה שהיה עליו לרצותו עוד במועד מתן הפסילה הראשונה 19.4.01.

בהסכמת הנתבעת, מבלי שויתרה על טענותיה, נעתרתי לבקשת התובע לשקול פניה לביהמ"ש המחוזי להבהרת פסק דינו.